המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל ניווט, חיפוש
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)

אפיון:
מפלגת שמאל רדיקלי
כנסות:
מועצת המדינה הזמנית- הכנסת השביעית
ממשלות:
{{{ממשלות}}}מנהיגים:

שיא כוחה:
7 מנדטים (הכנסת השנייה)
נוצרה מתוך:
המשכה של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה
התמזגה לתוך:
סיעת חד"ש, אך קיימת בתור מפלגה
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י, מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי).
בשנת לאחר מלחמת השחרור, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בימי המנדט הבריטי

הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל

ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית

השנים הראשונות: 1948-1965

דוד חנין נואם בוועידה ה-19 של המפלגה שהתקיימה בפברואר 1981
מק"י הייתה מפלגה קומוניסטית נאמנה לברית המועצות שדגלה בהלאמת אמצעי הייצור, בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, בהתנתקות מהמערב ובהפרדת הדת מהמדינה. היא גם הייתה מפלגה אנטי ציונית, למרות שתמכה בקיומה של מדינת ישראל על יסוד עקרון חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת פלסטין. ועידת האיחוד של מק"י התקיימה בשנת 1948 בקולנוע "מאי" בחיפה, בהשתתפות חברי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), ברובם יהודים, וחברי הליגה לשחרור לאומי, ברובם ערבים, שפרשו מפק"פ באמצע שנות הארבעים, עם התגייסות המפלגה הקומוניסטית למאמץ המלחמתי אותו הובילה ברית המועצות.
ברוב שנותיה, מק"י הייתה מבודדת בכנסת וחבריה זכו להקנטות ומכות מצד פעילי מפא"י וימינה להם. בן-גוריון חיזק את בידוד מק"י כשדחה מכל וכל את הרעיון שילובה בממשלה באומרו את הביטוי המפורסם "בלי חרות ומק"י". מק"י שימשה במשך שנים רבות כגורם המייצג את עמדות ברית המועצות בישראל באמצעות עיתוניה, קול העם, אל-אתיחאד, זו הדרך ואחרים.

כרזה של מק"י לכבוד האחד במאי 1951
מק"י ניהלה בשנות ה-50 גם מלחמת חורמה בממשל הצבאי ובמדיניות הפקעת הקרקעות של הממשלה, ודגלה בשוויון מלא לערביי ישראל. בין השאר דרשה כי ערבים שנטשו את כפריהם והמתגוררים בישראל, יוחזרו לכפריהם (זכות השיבה). נאמנותה לברית המועצות לא גררה אותה לדגול במהפכנות אלימה, וכל פעולותיה נעשו במסגרת החוק. בסוף שנות ה-50, בתקופת המשבר בין ברית המועצות למצרים הנאצריסטית, נקלעה מק"י, שצידדה כמובן בברית המועצות, לעימות חריף עם הערבים הלאומנים, שכפרו ביכולתה לייצג כהלכה את הלאומיות הערבית (אף על פי שמק"י מעולם לא הייתה מפלגה לאומית, יהודית או ערבית). בין השאר, גילו חברי הכנסת מטעם מק"י מאיר וילנר ותאופיק טובי את טבח כפר קאסם שהתרחש בשנת 1956. שירות הביטחון בראשות איסר הראל פנה בשעתו למנהיגי מק"י, שמואל מיקוניס ומשה סנה, וסיפר להם על התארגנות חשאית במק"י להקמת חזית פוליטית משותפת עם גורמים במדינות הקהילה הערבית המאוחדת - קע"מ, במטרה לסייע להם עם פלישתן לישראל. סנה ומיקוניס גדעו באחת התארגנות חשאית זו.
לראשונה בתולדותיה, הצטרף בשנת 1954 קיבוץ יד חנה לשורות המפלגה, בעקבות השבת השחורה ביד חנה והצטרפות חברי מפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות ח"כ ד"ר משה סנה לשורות המפלגה. על תולדות היחסים בין הקיבוץ למפלגה כתבה בת הקיבוץ, העיתונאית והמתרגמת כרמית גיא, בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד חנה".

[עריכה] הפילוג
בשנת 1962 פרשה מהמפלגה קבוצת קטנה בשם "מצפן", אשר ביקרה את נאמנות מק"י לברית המועצות, טענה כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי אמיתי בשל היותה מעסיק של עשרות אלפי עובדים במשק והציעה מודל אנטי-ציוני של הקמת פדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון. מצפן פרשו מהמפלגה ועוררו בה סערה, למרות המיעוט המבוטל של חבריה - כעשרים חברים בלבד, בהם עקיבא אור, פרופ' משה מחובר והטרוצקיסט ג'ברא ניקולא, מהיחידים שעמדו בקשר עם לאון טרוצקי.
מק"י דחתה בביטול את אנשי "מצפן", ואכן הפילוג המשמעותי בה היה רק שלוש שנים לאחר פרישת אנשי הקבוצה. המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין רוב הנהגת המפלגה בראשות תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-אתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם קומץ יהודים אנטי-ציונים הקימו את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה. קול העם נותר בידי קבוצת מיקוניס-סנה, וזו הדרך היה לבטאונה הרשמי של רק"ח. לשתי המפלגות קמו שתי תנועות נוער קומוניסטיות: האחת, בראשות מזכירו האישי של סנה, ח"כ לשעבר יאיר צבן, והאחרת בראשות בנימין גונן, לימים חבר בכיר בהנהגת ההסתדרות מטעם מק"י.

[עריכה] 1965-1973
מק"י של השנים 1965-1973 עברה "ציוניזציה": היא תמכה (בניגוד לרק"ח) במכה המקדימה של ישראל במלחמת ששת הימים, ונטשה את הדרישה לנסיגה מלאה מהשטחים. הן מק"י והן רק"ח היו פרו-סובייטיות (ואנטי-סיניות).
עד למלחמת ששת הימים נטתה ברית המועצות לשמור על נייטרליות בין מק"י ורק"ח, אך תמיכת מק"י בממשלה בעת המלחמה וניתוק יחסי ישראל-ברית המועצות, גרמו לכך שאחרי המלחמה תמכה ברית המועצות חד משמעית ברק"ח. מק"י זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית והשביעית, אך זכתה בפחות מאחוז אחד מקולות הבוחרים הערבים. בתקופה זו ראול טייטלבאום ויאיר צבן כיהנו בתפקיד יושב ראש מק"י.
בבחירות לכנסת השמינית התמודדה מק"י במסגרת רשימת מוקד בהשתתפות פורשי מפ"ם, בהם אנשי תנועת תכלת-אדום בראשות ח"כ רן כהן וח"כ לשעבר ד"ר מאיר פעיל. מוקד בראשות פעיל נטמעה במסגרת מפלגת השמאל של"י, שחבריה התמזגו בסופו של דבר במפלגת רצ בראשות שולמית אלוני ובמסגרת מפ"ם. בשנות השמונים נתמנה יאיר צבן ליושב-ראש מפ"ם והיה לקומוניסט לשעבר הראשון שזכה לעמדה בכירה במפלגה. בשנת 1972 סגרה מק"י את בטאונה קול העם ומכרה את נכסיה.

[עריכה] מק"י כיום
בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.
עם קריסת ברית המועצות, נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת שהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.
בעקבות מלחמת המפרץ, הפך בטאונה של מק"י מעיתון שבועי לעלון קטן ומצומצם, וניטשו ויכוחים מרים על גבי בטאון פנימי נוסף בשם "דפי עיון". פרסום הספר "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", על ידי ההיסטוריון שמואל דותן, עורר במק"י כעס רב בעקבות הטענות שהועלו בו בנוגע לעברה עד 1948, לרבות מגעי החברים הערבים עם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, צידוד בלאומנות הפלסטינית, תמיכה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב והתנגדות (לפני הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) לגיוס תושבי ארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית בטענה שמדובר במלחמה אימפריאליסטית.
הוועידה ה-23 של המפלגה התכנסה ביוני 1997 בצל החרמת אנשי וילנר את הוועידה, תוך האשמת יורם גוז'נסקי, מבכירי המפלגה, בזיוף תוצאות הבחירות לצירים בסניפי המפלגה בתל אביב ובגוש דן. בוועידה נשא נאום, לראשונה בתולדות המפלגה, יושב-ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ. עוד לפני כן, הקרע במפלגה העמיק עם סגירת בטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". ביוני 1997 התקיימה ועידתה ה-23 של המפלגה ללא הקבוצה האורתודוקסית בראשות וילנר. בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. במהלך הפילוג פוטרו וסולקו חברי הפורום הקומוניסטי הישראלי מהמפלגה, ולראשונה בתולדותיה ניהלה מק"י מגעים עם חברים לשעבר באמצעות בתי המשפט. מאיר וילנר עצמו סירב לפרוש מן המפלגה ונותר חבר מק"י עד למותו, ביוני 2003. משנת 1999 מכהן כיו"ר הפורום הקומוניסטי הישראלי, מחמוד מחאמיד, מאום אל-פאחם, לשעבר חבר לשכת מק"י ומזכיר מחוז אום אל-פאחם של מק"י.
בשנים האחרונות, חלה עלייה במספר חבריה היהודים של המפלגה ותנועת הנוער שלה. בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.
מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-אתיחאד.